לדף הבית


אמיתי מנדלסון - אוצר חדש לאמנות ישראלית במוזאון ישראל


מאת: הר-פז שלמה
תאריך פרסום:
17/12/2006

פרופיל ושיחה עם האוצר החדש לאמנות ישראלית ב"מוזיאון ישראל"

אמיתי מנדלסון: התחלות חדשות ושני פנים של האמנות הישראלית 

 

אמיתי מנדלסון התמנה כאוצר לאמנות ישראלית ב"מוזיאון ישראל", ירושלים.

מר ג'יימס סניידר, מנהל המוזיאון, הכריז פומבית על המינוי החדש בערב פתיחת התערוכה "נביא בעירו – יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1914-1923", שנפתחה ב- 16.11.06, בטקס חגיגי במוזיאון ישראל, במעמד בני משפחת רובין, אמנים ואספני אמנות, תערוכה אותה אצר אמיתי מנדלסון.

 

 

האם המינוי החדש יביא גם רוח חדשה?

"מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב הם משאת נפש של כל האמנים. אם כי לא כל מי שמציג באחד מהם יכנס בסופו של דבר לקנון, אבל מובטחת לו חותמת זמנית של "התקבלות על תנאי". האוצרים הראשיים של שני המוסדות נחשבים בעיני האמנים לשומרי סף המסננים את האמנים ויצירותיהם בקפדנות יתר, כמי שלא תמיד קולטים מהו כישרון אמיתי, וכקשובים יותר מדי למקורבים ולבעלי אינטרסים שלוחשים על אוזניהם. האמנים רוטנים - אין שום סיבה שהם יחכו עשרים שנה עד שמישהו יסכים להציגם, וטוענים שהמוזיאונים נוקטים בשיטה מיושנת של תערוכות רטרוספקטיביות שהן מאוחרות מדי, רק לאחר שהצייר הגיע לשיא בשלותו או לאחר מותו. בעיקר מאשימים את האוצרים בקיבעון מחשבתי שנגרם כתוצאה מהעדר תחלופה ב"תפקידי המפתח".

למרות שאמיתי מנדלסון החל את עבודתו במוזיאון ישראל בשנת 1995, הוא נחשב למינוי טרי, שיוצר שינוי מעורר תקווה שאכן האיוש החדש הזה יביא עמו גם רוח חדשה, רעננה ודינאמית יותר. מתוך כוונותיו משתקף הרצון לשבור את הדימוי הרווח של האמנים בכל מה שקשור למהותו של אוצר לאמנות ישראלית ב"מוזיאון ישראל".

מנדלסון מגלה בדבריו הרבה רצון טוב בנימה כנה ואמיתית, להתעלות מעל ענייני קליקות, אינטרסנטים וגורמים בעלי עניין, כאספנים, יחצני אמנות, בעלי גלריה ומורי מוסדות האמנות הקיימים בארץ ובראשם האקדמיה "בצלאל" בירושלים והמדרשה לאמנות בבית ברל, כפר סבא, שלא-מן-הסתם דוחפים את תלמידיהם לחזית הבמה האמנותית.

ובנקודה זו אני חש חובה להדגיש ולציין כי מכל מי שקשור לאמנות ומכיר את אמיתי מנדלסון, שמעתי אך ורק מילים טובות וחמות על האיש הצעיר בן ה-36.

                                            

האם יש עדנה לאמנות הישראלית?                 

כדי להלהיט את האווירה, כבר בפתיחת שיחתנו אני טוען בפני אמיתי מנדלסון:"יש כיום עדנה לאמנות הישראלית, רק ובעיקר בשל כורח הנסיבות שגרמו למוזיאונים נתק מזירת האמנות הבינלאומית. מוזיאונים, גלריות, ואמנים מחו"ל אינם מוכנים להשאיל אוספים למוזיאונים בארץ, בשל המצב המדיני (מלחמות ואינתיפאדה), המהווה גורם לסיכון יצירות האמנות ועלויות ביטוח גבוהות מדי. התקציבים דלים וישנה ירידה במספר המבקרים במוזיאון (המוזיאונים עוסקים ב"שנור"). ולכן, כברירת מחדל (מבורכת!) המיקוד והדגש מושמים על מה שנקרא "אמנות ישראלית" ההיסטורית והעכשווית כאחד. וזאת מן הסיבה הפשוטה שהאמנות הישראלית היא נגישה ומיידית ודורשת דלות יחסית של עלות ותקציבים. לפיכך, על רקע התנאים הללו נראה שהמינוי כאוצר לאמנות ישראלית מקבל משקל רב ויותר חשיבות."

נראה לי שמנדלסון לא ממש מתענג מהטיעון שלי ומחזיר לי : "לא מדויק, מאז ומתמיד המוזיאונים דווקא דגלו בהבלטת אמנות ישראלית!". אני מחזיר לו: "אולי בשל גילך הצעיר אינך יכול לזכור או לדעת שהתקיימו בעבר תערוכות ענק של אמנים מהמפורסמים ביותר (כרמברנדט, ואן גוך, פול קליי, רודן, פיקאסו, שאגאל והרבה אחרים) ואוספים של מוזיאונים מהחשובים ביותר בעולם שהוצגו בתל-אביב - בביתן הלנה רובינשטיין, בסביבות שנות השישים והשבעים, ואחר כך, עם הזמן, התקיימו רק מספר הולך פוחת של תערוכות בולטות בשנות השמונים (כמו תערוכתו של אנסלם קיפר ב-1984 ב"מוזיאון ישראל").

וזה בעת שאמני ישראל הוצגו עד אז  בשולי המוזיאון כעדיפות שנייה ושלישית, לרוב בתערוכות קבוצתיות (האמנים כינו את מיקום תערוכותיהם: "גטו").  אגב, גם יגאל צלמונה שבעבר שימש אוצר לאמנות ישראלית ואף אוצר ראשי של האגף לאמנויות (וכעת משמש במוזיאון ישראל כאוצר ראשי בינתחומי), מחזק את הדברים באמירה: "ב-1965, כשמוזיאון ישראל נפתח, אף תערוכה בו לא התמקדה באמנות ישראלית". ואכן, רק החל משנות השמונים, ובעיקר כיום, כאשר לא ניתן להביא תערוכות-נחשבות מחו"ל, יצירות אמני ישראל הפכו למרכז העניינים. ואיננו מלינים על-כך! אם כי ליבת ההתרחשות של האמנות הישראלית נמצאת בתל-אביב (אם מחשיבים גם את מוזיאון הרצליה כמשויך לתל-אביב) בעיקר בגלריות, בביתן הלנה רובינשטיין ובמוזיאון תל-אביב והארץ, עד כדי כך שיש הטוענים (כאורי דסאו) באופן נחרץ מאוד ואולי גם מתנשא, שאין אמנות ישראלית אלא תל-אביבית.

מצב מאולץ זה גורם למנהל "מוזיאון ישראל", ג'יימס סניידר, להכריז במורת רוח מסוימת:"אף שחשוב להמשיך לעקוב אחר התפתחויות מקומיות באמנות ישראלית, הרי שההקשר האזורי והעולמי הולך ונעשה חשוב יותר". ומאידך, מינויו של מנדלסון לאוצר האמנות הישראלית מעיד שהמוזיאון בשמרנותו והססנותו בעבר לגבי האמנות הישראלית חושש שמא איבד את מעמדו כמוסד מוביל ורלוונטי בזירת האמנות הישראלית. מוזיאון ישראל נקלע למשבר בשנים האחרונות. המוזיאון, שנחנך ב-11 במאי 1965 עם פוטנציאל אמיתי להיות הילד התוסס של האמנות המקומית, הזדקן בטרם עת. ויש הטוענים שהוא "מוסד מסורבל וכבד שנוכחותו בחיי הרוח בארץ היא די קלה ומעורפלת". ואת זה רוצים לשנות כיום המובילים בראש המוסד.

 

הגבולות הלאומיים מיטשטשים בעולם האמנות  

מנדלסון מסכים שהגבולות הלאומיים מיטשטשים בעולם האמנות, בתוך הכפר הגלובאלי והתקשורת המיידית, אך המסקנה המתבקשת, לדעתו, אינה מחיקה מלאה של המשמעות המקומית, "כל אמן שמעוניין בכך מעודכן היטב בנעשה בעולם. זה היה נכון במידה מסוימת גם בעבר. בשנות העשרים ראובן רובין ביקש ממכריו שישלחו לו עיתוני אמנות מרומניה כדי שיתעדכן בנעשה במולדתו. ברור שהיום המשימה קלה בהרבה, ובכל זאת יש משמעות לאמנות הישראלית כקטגוריה נפרדת. היתרון היחסי שלנו הוא בהכרת האמנים המקומיים ובטיפוח הקשר והדיאלוג עמם. על המוזיאון למצוא את המינון הנכון בשילוב אמנות עכשווית, אמנות ישראלית צעירה וגם אמנות היסטורית מקומית".

אני משתדל לא להקשות על אמיתי מנדלסון בשאלות שהתשובה להן תתבטא ותוכח בעשייתו לעתיד מבטיח יותר למעמדו של מוזיאון ישראל כאחד היוזמים, הדוחפים, החדשניים, המגלים והמובילים של מה שמכונה "האמנות הישראלית" ולא כגרורה תל-אביבית.

ולכן אני מעלה את השאלה על הקשר בין מיקומו של המוזיאון בירושלים עם האמנות שנעשית בעיר. מנדלסון מתייחס למוזיאון כ"מוזיאון ישראל" (ולא כפי שיש הטועים וקוראים לו "מוזיאון ירושלים"). כשכוונתו להציג אמנים ירושלמיים (כמו מאשה זוסמן), בזכות יכולתם וטיב יצירתם, ולא רק בשל הירושלמיות שלהם.  

    

האל יאנוס כהקבלה לאוצר אמיתי מנדלסון                      

כאשר אני שואל את האוצר אמיתי מנדלסון, האם הוא יכול לומר לי על רגל אחת מהי תפיסת עולמו ומהו הכיוון שיניע אותו כאוצר האמנות הישראלית ב"מוזיאון ישראל", הוא מיד נעזר באנלוגיה לדבריו באל יאנוס –  "אני מתכוון להמשיך את הקו שהותווה במוזיאון ישראל עד עתה, אתייחס באופן מחקרי היסטורי לאמנות  העבר שלנו , ובפן השני, במקביל, אתייחס ואציג את האמנות העכשווית".

משמע, המשך התייחסות לאוסף ההיסטורי הקיים, ובמקביל הכרת קשת חדשה של אמנים ידועים, כאלה שבתחילת דרכם, ושמוכרים פחות. אמנים צעירים שיבחרו על פי טיב ואיכות יצירותיהם. אמנות שמודעת לעצמה, שמביאה נקודת מבט מקורית ורעננה ויכולה להיות גם ביקורתית (אישית, חברתית ופוליטית), שמניעה ומרגשת אותנו.

יאנוס נחשב לאל השערים וההתחלות במיתולוגיה הרומית, ומתואר בשני פנים, הפן האחד לעבר והפן השני לעתיד. תחילת כל יום לוותה בתפילה ליאנוס, שמו צוין בתחילת כל חודש, בראשית עונות הנטיעה והקציר ובאירועים חשובים בחיי האדם המסמנים התחלות חדשות, כמו לידה ונישואים. באופן טבעי קראו הרומאים לחודש הראשון בשנה על שמו "ינואר". יאנוס נחשב לשולט בכל הדברים שיש להם שני קצוות בחיים, ואף מייצג את המעבר בין פרימיטיביות לציוויליזציה.

ולכן, נראה לי שהאנלוגיה לאל יאנוס  מוצלחת ומעידה על שאיפותיו-כוונותיו של מנדלסון, ובעיקר  שעבורו זוהי התחלה חדשה בדרכו ובנשיאתו את התואר  המחייב כאוצר אמנות הישראלית ב"מוזיאון ישראל". שני הפנים של יאנוס מייצגים גם הרהורים על אירועי השנה החולפת עם ציפייה לשנה הבאה. כפי שאירועי העבר הקרוב במוזיאון הראו יוזמה ועשייה רבה ונמרצת של  מנדלסון, שהיה מעורב במישרין ובעקיפין ברוב התערוכות והאירועים הקשורים לאמנות ישראלית שנערכו במוזיאון עד עתה, וכפי שיהיה מעורב בכול מה שמתוכנן גם בהמשך.

ולגבי אמנות עכשווית, מנדלסון, במודעות ובהצהרת כוונות, תומך בעבודה אינטגרטיבית שתמזג בין האמנות העכשווית לאמנות הישראלית, אך מצדד בגישה מאוזנת. "יש אמנים ישראלים שעובדים עם הפנים לעולם וכן פועלים ומציגים בחו"ל.  יש אמנים שמשתמשים בשפה בינלאומית הנוגעת בנושאים אוניברסאליים וחשוב לבנות תערוכות שייצרו שיח בהתאם. אך לעומתם יש אמנים שעוסקים במקומיות, ואין בכך פחיתות כבוד או פחות זוהר. יש מי שנוגעים בנושאים פוליטיים מקומיים, ואחרים שכמו מתכתבים עם אמנים ישראלים מוקדמים או עם תרבות מקומית במובנה הרחב". מגמה זו כפולת הפנים מתבטאת גם בתוכנית לשנה הקרובה, בה יאצור מנדלסון שתי תערוכות יחיד, של אברהם אופק – "נופים" (העבר), ושל מיכל הלפמן (העכשווית) - ילידת 1973, ישראל, בוגרת בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים;  ובנוסף מתוכננת תערוכה שתציג מבחר מאוסף האמנות הישראלית של המוזיאון.

 

נביא בעירו

דוגמה טרייה להתייחסותו של מנדלסון לאמני העבר היא התערוכה בעלת השם המוצלח -  "נביא בעירו" (שמתלווה אליו גם נימה אירונית!) לתערוכת עבודותיו המוקדמות של האמן ראובן רובין. אמיתי מדגיש את נושא המחקר אשר ארך כחמש שנים ובעקבותיו מוצגים במוזיאון ארבעים מעבודותיו המוקדמות ביותר של האמן ראובן רובין, יצירות שלא היו מוכרות לנו, שמאירות על הפן שלא ממש מוכר בעברו האמנותי של ראובן, הסבל האישי של האמן-הצעיר. ומבחינת הסגנון, מתגלה קשת רחבה של השפעות מגוונות אותן ספג ראובן שלא ידענו עליהן (כגון: של אמנות הרנסאנס, כיוונים דתיים-נוצריים, פאגאניים, מיסטיים, סמליים, דרמטיים, רגשייים, השפעת האמן הצרפתי פובי דה-שאוון של סוף המאה ה-19, האמן השוויצי פרדיננד הודלר, היוגנדשטיל (ליליאן), האקספרסיוניזם-המסוגנן ובעיקר של אגון שילה, כמה מהאימפרסיוניסטים, ואן גוך, גוגן, רודן, פיקאסו (התקופה הכחולה בעיקר), שטיינהארט ואחרים). בעיקר מוכרת ההשפעה של יצירות האמן הנאיבי הצרפתי הנרי-רוסו, על יצירתו של ראובן, (כפי שהיא גם באה לידי ביטוי רב  בתערוכה המקבילה שמוצגת במוזיאון תל-אביב), בתקופות בהן נראה כי ראובן היה שבע ושמח בחלקו מבחינה כלכלית, משפחתית וחברתית.         

 

ההיסטוריה של אמיתי מנדלסון כאוצר                                               

אמיתי מנדלסון, צעיר, דינאמי, שהספקו רב והוכיח בנאמנות שהוא ראוי למעמדו. נראה שכאוצר בעל סגנון אישי משלו הוא גם נאמן לתפיסת יגאל צלמונה את מעשי האוצרות ומיישם אותה בפועל: "תפקיד האוצר הוא לעזור בהבנת הנראה, לתווך בין היצירה לקהל". "האוצר אינו רק תיאורטיקן אלא מנהל עבודה, הנדרש לשנע יצירות, לעבוד עם אמנים ולתכנן תליית תמונות". "חומרי הגלם הם יצירות האמנות, והוא (האוצר) עסוק בפרשנות שלהן ובהפגשה של היצירות השונות יחד בתערוכה, כאשר המפגש הזה מתווך בין הרעיונות של האמנים או של האוצר לבין הקהל. למעשה האוצרות מורכבת משורות תהליכים יצירתיים וטכניים, בו זמנית – השגת יצירות, תיאום ההובלה, כתיבת הטקסטים לתערוכה והקטלוג, אופן ההצגה של כל פריט ושל הפריטים זה לצד זה. באופן עקרוני זה גם ניהול."                              

אמיתי מנדלסון החל את עבודתו במוזיאון לפני כאחת עשרה שנים (1955), הוא  הספיק בין השאר לאצור - "שולחן לשניים: אברהם אופק ומיכה אולמן", 1999; "אהבה ממבט ראשון – אוסף ורה, סילביה וארטורו שוורץ לאמנות ישראלית", 2001;  "חזון מיכאל, יצירתו של מיכאל סגן-כהן, 1976-1999", 2004;  "אורים – ייצוגי אור ביצירות אמנות בעקבות פרוייקט קרן עדי", 2005; והתערוכה הנוכחית: "נביא בעירו, יצירתו המוקדמת של ראובן רובין, 1914-1923".

כמו כן הוא אצר את התערוכה "מעבר לכחול" במוזיאון מגדל דוד, שם הוצגו עבודותיה של עופרה צימבליסטה.

היה מעורב גם בתערוכות ואירועי אמנות אחרים, כגון ב'מיני ישראל', כאחד השופטים בוועדת השיפוט שקבעה את פרס האמן הצעיר (2005) מטעם משרד החינוך והתרבות, וכדובר מטעם מוזיאון ישראל בדיונים פנימיים ופומביים על נושאים הקשורים באמנות והמוזיאון.            

 

ובנימה קצת אישית         

כשאתה פוגש באמיתי מנדלסון, אתה מופתע ממראהו הצעיר. מגילו הצעיר. מהספקיו וממרצו הבלתי נלאה בכל הנוגע לענייני אוצרות בפרט ואמנות בכלל בזמן קצר יחסית. נדמה שידו בכל מה שנוגע לאמנות ויד כל האמנות בו. השיחה עמו מבהירה היטב שלא בכדי התמנה למה שהתמנה, ונראה שכעת רק השמיים הם הגבול. ההתרשמות היא שמנדלסון אמנם מודע למעמדו, אך עוד לא ממש עיכל את הדברים ואינו "מסתחרר מהכתר" שניתן לו בשל הישגיו עד כה, וממשיך לעבוד במרץ צעיר ורענן המהול בשיקול דעת, עומק ובמידת צניעות הראויה לשבח.

את אמיתי מנדלסון הספקתי לשמוע עוד לפני שהתוודענו זה לזה. שמעתי את הסבריו המאלפים בתערוכה "אורות", האזנתי לדבריו בפתיחה לתערוכתו של ראובן רובין. חבר משותף רצה לערוך היכרות בינינו; אך חשתי שזו אינה הזדמנות נאותה, כיוון שבאותו ערב הודיעו על מינויו כאוצר האמנות הישראלית הראשי של מוזיאון ישראל; הודעה שבוודאי גרמה לאמיתי להלך כמו בחלום (כפי שהוא מתאר, שבאותו רגע אפילו שכח שהוריו נמצאים בסביבה).       

איך דוחסים שעה וחצי של שיחה מרתקת עם טעם של עוד-ועוד?! ניסיתי לטפטף את המיטב,

ולאחל לאמיתי מנדלסון, האוצר של מוזיאון ישראל, הצלחה בדרכו החדשה, שימשיך באותה רוח יצירתית, רעננה, צנועה ושאפתנית שמאפיינת אותו; בתקווה שרוח זאת רק תלך תתחזק ותתחדש, מבלי שתיכנס לקיבעון ממוסד, לשאננות, או חלילה לשחצנות מיותרת. ובשורת האמנות הישראלית תצא גם מ"מוזיאון ישראל".



תגובות
הוספת תגובה


למאמרים נוספים השתמש בחיפוש כללי בראש העמוד